מוצאי שבת של תיאטרון פלייבק 

מוצאי שבת של תיאטרון פלייבק

מוצאי שבת, השעות מזדחלות לאט לכיוון תחילת השבוע, הדקות בורחות מהר מהשלווה של סופו, ואני סופגת את האווירה בדרך למפגש תאטרון פלייבק של "פסיכופלייבק – תיאטרון אימפרוביזציה ופלייבק". השקט נותן לי להריץ בראש את כל החוויות שמצפות לי בשבוע הקרוב ואת כל החוויות שנצברו בשבוע שעבר ואלו חומרים טובים להגיע איתם. כבר התנסיתי בסדנאות פסיכופלייבק המשלבות תיאטרון פלייבק ופסיכודרמה, אבל בשבילי החוויה היא תמיד ראשונית, כי כל מפגש חדש מביא סיפור חדש ויוצר דינאמיקה חדשה בין אנשים. למי שלא התנסה, אנסה להסביר במילים פשוטות, כי החוויה היא אישית ושונה עבור כל אחד. בפלייבק לוקחים חומרים מהחיים ועושים להם אימפרוביזציה או המחזה בטכניקות שונות. מה שנהדר בסדנה כזאת היא שכל אחד יכול להציג וכל אחד יכול להזדהות, וזה הופך את המשתתפים בסדנא או במפגש גם לקהל וגם לשחקנים.    

עומרי, מנחה המפגש אסף כמה קבוצות של פלייבק ואנשים שבאו להתנסות בפעם הראשונה ולכן מתחילים בעדינות, בגישושי היכרות. אני נכנסת לאולם גדול שבו אנשים נעים במעגלים, כל אחד שקוע בעולמו, ואז נאמר לנו ליצור קשר עין ולעקוב אחרי מישהו שבחרנו, מבלי שיבחין בכך. כאן אנחנו מתחילים לשים לב לסביבה, לתנועות של האנשים באולם ואפילו לחקות אותם. בשלב הבא, אנחנו מתבקשים לחשוב כל אחד על סיפור ולתמצת אותו למשפט אחד. תוך כדי הליכה אנחנו נפגשים אחד עם השני ובמפגש הקצר הזה כל אחד אומר את המשפט שלו. פעם בכעס, פעם בעצב, פעם בשמחה ופעם בדרך שבה אנחנו מרגישים אותו באמת.

לאחר החימום אנחנו מתחלקים לקבוצות שבכל קבוצה נבחר מספר אחד. המספר מציג לכולם את המשפט שלו ושאר חברי הקבוצה מציגים אותו על הבמה.

"הי ילד, תגיד לה שהיא יפה"

סיפור אחד מגיע מנקודת מבט של בחורה צעירה שמדריכה קבוצת ילדים טיפולית. בכל יום ראשון היא לוקחת את הילדים למרכז קהילתי שנמצא באזור קצת, נקרא לו, מפוקפק. יום אחד עובר שם ערס וצועק לילד שיושב לידה "הי ילד, תגיד לה שהיא יפה." ילדה אחת שומעת את הצעקה ומספרת בהתלהבות לכל הילדים "הוא אמר שהיא יפה". הבחורה אהבה את הגישה של הילדים שלקחו את המשפט הזה במשמעות יפה ותמימה, לא ממש בהקשר שנאמר. 

לבמה עולים שלושה שחקני תאטרון פלייבק שמשקפים את הסיפור בטכניקת המקהלה. כל אחד לוקח משפט אחד מתוך הסיפור ואומר אותו, בכל פעם חזק יותר, עד שהמשפטים שלהם מתחברים לסיום עצמתי אחד. אני התחברתי לשיקוף של הבחור שצעק את המשפט. הוא ישב מולנו, הסתכל לנו בעיניים וסיפר בהתרגשות איך בכל יום ראשון הוא רואה את הבחורה היפה הזאת עם הילדים, הוא נורא רוצה לדבר איתה, לגשת אליה ואין לו אומץ...אז הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יכול כדי למשוך את תשומת ליבה, "הי ילד, תגיד לה שהיא יפה".   

"למה זה כל כך קשה?"

בחורה אחרת מספרת על מערכת היחסים שיש לה עם החבר החדש-ישן שלה. בשורה התחתונה היא לא יודעת אם הוא באמת רוצה ונמצאת במצב של חוסר ביטחון. נראה לה שהיא מתנהגת מוזר והיא לא מצליחה להתבטא בפניו. אני רואה הנהונים של הזדהות, בעצם כולנו היינו שם, לפחות אני יודעת שאני הייתי.

אז עולים לבמה כמה זוגות, לעשות שיקופים לסיפור שלה. זוג אחד עומד בקדמת הבמה ומנהל דיאלוג, כשמאחור עומד זוג שני ומשחק מטקות. כל משפט שהיא אומרת, הבחורה עם המטקה מוסרת לו את הכדור, כשהיא מתעצבנת עליו, הבחורה עם מטקה מנחיתה לחבטה. לפעמים הוא מתחמק או מדבר לא ברור והבחורה עם המטקה מתאמצת להגיע לכדור, לפעמים הוא מרים את הקול והבחורה עם המטקה מתקפלת מעוצמת המסירה ובסוף היא לוקחת את המטקה והולכת. היא סיימה את המשחק.   

אחר כך עולים שני זוגות, הם עומדים בשני הצדדים ומדברים בג'יבריש כשבאמצע עומדים שני מתורגמנים ומעבירים את מה שהבחורה אומרת, מה שהבחור שומע ובמעבר מפה לאוזן הכול משתבש והם לא מובנים אחד לשני, כאילו דברו בשתי שפות שונות. בשיקוף נוסף עומדת הבחורה ומשני צידיה עומדים שני קולות, ה'קול הפולני' אומר לה כל הזמן "עזבי אותו כבר, הוא לא רוצה" והקול השני אומר לה "הוא רוצה, תני לו זמן". הם כל הזמן מדברים ומצדיקים את קיומם, משלימים לו את המשפטים ולא נותנים לו לדבר. אין פלא שזה כל כך קשה.  

"איך לא ראיתי אותו קודם?"

הוא אומר שיש לו חבר שהכיר בצבא, ואולי בגלל הרקע השונה, אולי בגלל צורת הדיבור שלו, הוא אף פעם לא העריך אותו במיוחד. אפשר לומר שהוא שומר איתו על קשר מכוח האינרציה.  אתמול הוא דיבר איתו במקרה, השיחה התפתחה לשיחת נפש עמוקה ואותו חבר, שעד היום זלזל בו, נתן לו אבחנות מדויקות והפתיע אותו איך הוא הבין אותו והסביר לו דברים שלא ראה לפני.

הפעם עלתה מישהי לבמה והסתכלה בזלזול על תיבה ישנה. "אני לא מבינה למה אני מחזיקה אותה בחדר כל כך הרבה שנים, היא סתם תופסת מקום." אולי תשים עליה עציץ, אולי תכסה אותה עם מפה, אולי פשוט תעיף אותה. פתאום היא מחליטה לפתוח אותה ונדהמת ממה שהיא מגלה בפנים. הפנים שלה מתמלאות באושר, כאילו גילתה שם אוצר.

בשבילי המפגש הזה היה כמו תיבת ההפתעות, הרבה פעמים אני שוכחת לפתוח אותה או מוצאת לעצמי תירוצים למה לא "אין זמן, אין כוח, אין כסף", אבל כשאני כבר פותחת אותה, אני רק יכולה לשאול את עצמי "למה לא פתחתי אותה קודם?"              

מפגש הג'אם פלייבק של "פסיכופלייבק – תיאטרון אימפרוביזציה ופלייבק", בהנחיית עומרי כהן הוא ערב חווייתי ומעורר מחשבה. כל אחד יכול לקחת ממנו משהו, אם זו הפסקה קצרה בשגרת החיים והצצה עליהם מהצד או התבוננות עצמית. הערב מוביל למקומות של יצירתיות, הקשבה, משחק ועניין ומתאים לכל אחד בכל שלב ובכל זמן.